התחלתי להתלבט איך לכתוב פוסט על האפיפיור והקונדום (ולמה הוא וכל מה שהוא מייצג עדיין מרושעים) לפני כמעט חודש.
רציתי להצטרף לסיפורי החייזרים של נאס"א, או החיידקים הסובלים ארסן, אם אתם מאלו שמחכים להודעה המלאה ולא מתרגשים מכותרות ראשוניות.
אפילו שקלתי לכתוב מילה או שתיים בעקבות החתונה שהייתה לפני שלושה שבועות כבר (הזמן רץ...) והתמונות שאך זה הגיעו. הייתי נדהמת תדהמה מעושה מהדמיון של כל החתונות למרות השאיפות והמאוויים השונים כל כך שהניעו את השחקנים הראשיים להתחיל בהצגה המתוסרטת מראש הזו, אבל בדיוק באותו זמן חברתי העלתה תמונות של נישואיה לאב עוברה, בחצר ההורים, עם גבינות, פשטידה ופאי לימון חלומי (אבל אחותה קונדיטורית, אז זה לא נחשב) וללא רב לרפואה (או דיג'י, או שמלת כלה מיותרת, או 200 אורחים...).
אבל זה כבר הלילה השלישי שבו אנחנו רואים באופק אש אדומה בלילות ועשן שחור בימים. ואירוע אחד מלכד בתוכו מליון נושאים ורגשות שמתערבבים ומתחלפים. ולי לא מתחשק להתעכב על שכתוב חוזר ונשנה של הפוסטים האחרים.
כמובן שצר לי מאוד על משפחות ואוהבי ההרוגים שנספו בלהבות. צביטה חזקה במיוחד הרגשתי כששמעתי על הנער הכבאי המתנדב. אי אפשר להשאר אדישים אל מול נעורים הפוגשים קץ הירואי וטראגי כל כך. אנחנו בנויים להגיב לנרטיב הזה. גם המחשבה על אלו שחזרו אל קירות מפוייחים וריקים מעציבה אותי בהזדהות אנושית. יש לי נטיה ארורה להציב את עצמי בנעלי האחר תמיד, גם כשהוא מדשדש בחורבותיו המפוחמות של מה שהיה פעם ביתו-מבצרו.
אחרים כבר כתבו על ההזנחה של שירותי החירום בארץ. אולי אם לא היו מתעלמים ממנה באדיקות שכזו הפרשה הייתה כבר מאחורינו*. הנטייה שלי היא להאמין שזו הזנחה שהמערכת מושכת יותר מקדנציה אחת תוך התעלמות מאזהרות בדמות שריפות שפרצו במהלך כל הזמן הזה, כמו השריפה בגמלא ובטח לא מעט אחרות, קטנות יותר, שהופיעו רק בדוחות מזהירים בטון חמור ולא על גבי עמודי החדשות.
אני אפילו בטוחה שמישהו כבר כתב על הדיווח הראשוני שזכה להתעלמות ואילו היה נלקח ברצינות אולי לא היינו בכלל נתקלים בדיווח על משפחה רשלנית שגרמה לדליקה בחצר האחורית ששרפה כמה עצים ואולי איזה בית ליד.
אצלי בראש מתרוצצות מאז הדיווחים הראשוניים החיות חסרות האונים, בשטח הקטנטן היחיד שעוד השארנו להם מהארץ שפעם הייתה שלהם בלבד, יחד עם דובים, נמרים ועוד גדולים שלא היה להם סיכוי. בלי סיבה רציונלית, יש ליחמורים ולסיפור ההשבה הכמעט דמיוני שלהם לנופי ארצנו פינה חמה בליבי.
אפשר לזלזל ב"אקולוגים האלה", אבל אין ספק שהשינוי האקלימי שבתוכו אנחנו מתקדמים עכשיו תורם למהומה.
במקרה הדרך הזו, היער הזה, מוכרים לי מעט ועצוב לי יותר על ה"חצר האחורית" שלי, שציפיתי בכליון עיניים לפריחת החורף המרהיבה שלה, שהתלקחה בחוסר זהירות, שלא כובתה מתוך אדישות והזנחה ושנותרו לה עכשיו עשרות שנים לתקן את שנהרס בכמה ימים.
והיום בערב גם המצח של האיש היקר שלי התחיל לבעור.
רק שיעבור.
___
* אני ממש לא חושבת שמטוסי כיבוי יקרים הם התשובה, אבל אולי אם היו יותר כבאים ומשאיות כיבוי שמסוגלות לסחוב את העליות של בית אורן הם היו מגיעים בזמן. אני גם יודעת שיש תקציב וצריך לחלק אותו, אבל בניגוד לאחרים, אני חושבת שהמצב היה הרבה מתחת לתת-אופטימלי. גם במדינות קרות ופחות מועדות לפורענות משלנו (למה הוא חושב שלא היו בשנים האחרונות שריפות חורש בארץ?) יש תקני כבאים ראויים ויש להם שימוש. שירותי חירום מחזיקים ומקווים לא להשתמש בהם, אבל מחזיקים.
רציתי להצטרף לסיפורי החייזרים של נאס"א, או החיידקים הסובלים ארסן, אם אתם מאלו שמחכים להודעה המלאה ולא מתרגשים מכותרות ראשוניות.
אפילו שקלתי לכתוב מילה או שתיים בעקבות החתונה שהייתה לפני שלושה שבועות כבר (הזמן רץ...) והתמונות שאך זה הגיעו. הייתי נדהמת תדהמה מעושה מהדמיון של כל החתונות למרות השאיפות והמאוויים השונים כל כך שהניעו את השחקנים הראשיים להתחיל בהצגה המתוסרטת מראש הזו, אבל בדיוק באותו זמן חברתי העלתה תמונות של נישואיה לאב עוברה, בחצר ההורים, עם גבינות, פשטידה ופאי לימון חלומי (אבל אחותה קונדיטורית, אז זה לא נחשב) וללא רב לרפואה (או דיג'י, או שמלת כלה מיותרת, או 200 אורחים...).
אבל זה כבר הלילה השלישי שבו אנחנו רואים באופק אש אדומה בלילות ועשן שחור בימים. ואירוע אחד מלכד בתוכו מליון נושאים ורגשות שמתערבבים ומתחלפים. ולי לא מתחשק להתעכב על שכתוב חוזר ונשנה של הפוסטים האחרים.
כמובן שצר לי מאוד על משפחות ואוהבי ההרוגים שנספו בלהבות. צביטה חזקה במיוחד הרגשתי כששמעתי על הנער הכבאי המתנדב. אי אפשר להשאר אדישים אל מול נעורים הפוגשים קץ הירואי וטראגי כל כך. אנחנו בנויים להגיב לנרטיב הזה. גם המחשבה על אלו שחזרו אל קירות מפוייחים וריקים מעציבה אותי בהזדהות אנושית. יש לי נטיה ארורה להציב את עצמי בנעלי האחר תמיד, גם כשהוא מדשדש בחורבותיו המפוחמות של מה שהיה פעם ביתו-מבצרו.
אחרים כבר כתבו על ההזנחה של שירותי החירום בארץ. אולי אם לא היו מתעלמים ממנה באדיקות שכזו הפרשה הייתה כבר מאחורינו*. הנטייה שלי היא להאמין שזו הזנחה שהמערכת מושכת יותר מקדנציה אחת תוך התעלמות מאזהרות בדמות שריפות שפרצו במהלך כל הזמן הזה, כמו השריפה בגמלא ובטח לא מעט אחרות, קטנות יותר, שהופיעו רק בדוחות מזהירים בטון חמור ולא על גבי עמודי החדשות.
אני אפילו בטוחה שמישהו כבר כתב על הדיווח הראשוני שזכה להתעלמות ואילו היה נלקח ברצינות אולי לא היינו בכלל נתקלים בדיווח על משפחה רשלנית שגרמה לדליקה בחצר האחורית ששרפה כמה עצים ואולי איזה בית ליד.
אצלי בראש מתרוצצות מאז הדיווחים הראשוניים החיות חסרות האונים, בשטח הקטנטן היחיד שעוד השארנו להם מהארץ שפעם הייתה שלהם בלבד, יחד עם דובים, נמרים ועוד גדולים שלא היה להם סיכוי. בלי סיבה רציונלית, יש ליחמורים ולסיפור ההשבה הכמעט דמיוני שלהם לנופי ארצנו פינה חמה בליבי.
אפשר לזלזל ב"אקולוגים האלה", אבל אין ספק שהשינוי האקלימי שבתוכו אנחנו מתקדמים עכשיו תורם למהומה.
במקרה הדרך הזו, היער הזה, מוכרים לי מעט ועצוב לי יותר על ה"חצר האחורית" שלי, שציפיתי בכליון עיניים לפריחת החורף המרהיבה שלה, שהתלקחה בחוסר זהירות, שלא כובתה מתוך אדישות והזנחה ושנותרו לה עכשיו עשרות שנים לתקן את שנהרס בכמה ימים.
והיום בערב גם המצח של האיש היקר שלי התחיל לבעור.
רק שיעבור.
___
* אני ממש לא חושבת שמטוסי כיבוי יקרים הם התשובה, אבל אולי אם היו יותר כבאים ומשאיות כיבוי שמסוגלות לסחוב את העליות של בית אורן הם היו מגיעים בזמן. אני גם יודעת שיש תקציב וצריך לחלק אותו, אבל בניגוד לאחרים, אני חושבת שהמצב היה הרבה מתחת לתת-אופטימלי. גם במדינות קרות ופחות מועדות לפורענות משלנו (למה הוא חושב שלא היו בשנים האחרונות שריפות חורש בארץ?) יש תקני כבאים ראויים ויש להם שימוש. שירותי חירום מחזיקים ומקווים לא להשתמש בהם, אבל מחזיקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה