בחן את עצמך - האם אתה קורא "ישראל היום"?

דיסקליימר: אני יודעת שאני נטפלת לחלשים, אבל זה קפץ לעיני במיוחד ואולי ישבור את מחסום היובש הפתאומי כך שאוכל לכתוב פוסטים משמעותיים יותר.


בדרך הביתה ברכבת, בעודי פותרת להנאתי סודוקו ומאזינה ל-SGU האחרון, העין החליקה בטעות לעבר ה"בחן את עצמך" ש"ישראל היום" החליטו לשבץ בין התשחץ לסודוקו. אני לא בטוחה למה, מצד שני אם אני עורכת עיתון גם הורוסקופ לא היה בו. אני מניחה שאנשים אוהבים לקרוא על עצמם דברים שכביכול מתארים אותם ולמעשה מתארים רק את מה שהיו שמחים לחשוב על עצמם בכל מקרה.

בשאלון הופיעה הפנינה הבאה:
"האם אי פעם חתמת על עצומה או השתתפת בהפגנה פוליטת?
1. מעולם לא. <האדיש?>
2. רק כשמדובר היה בנושא שנגע לי באופן אישי. <האינטרסנט?>
3. בכל הזדמנות אני מפגין/ה וחותמ/ת על עצומות, אני תמיד בעד האנדרדוג. <ה...WTF?>"

4. בהנחה שיש סיבה להאמין שאותה עצומה או הפגנה יגררו שינוי במדיניות נגדה הם יוצאים, אאזין לטענות שני הצדדים ואפגין/אחתום כהזדהות עם הצד שנראה כצודק לפי מיטב הבנתי. <לא קורא "ישראל היום">

להוסיף תווית facepalm? 

הפרסומת שעושה לי כאב ראש

לא חשבתי שהמאבק הפמניסטי הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אין לי ספק שהפער בתפיסת הנשיות והגבריות והראוי לכל אחד מהצדדים קיים ושריר בימינו. על אחת כמה וכמה בארץ. גם ידוע לי שעולם הפרסום מבטא ביתר קיצוניות את התפיסות השמרניות ביותר לגבי מקומה של האישה בעולם - כאובייקט מיני או כאם מגדלת ילדים, מבשלת ומנקה. למרות כל אלו ההפרדה הקיצונית של תפקידי כל מגדר בגל הפרסום האחרון לכדורים נגד כאבים הכה בי בהפתעה ונראה לי מוקצן כמעט עד כדי פרודיה.

לכאורה קריאטיב תמים - ארבעה אנשים, שני גברים צעירים ונאים ושתי נשים צעירות ונאות בלבוש מכובד חשים בראשם ונזקקים למזור על מנת להמשיך בשגרת יומם. לאחד אלו הטלפונים שלא מפסיקים לצלצל מהבוקר, לשני זו תקופת המבחנים... לשתי הנשים אלו הילדים. זהו. לאחת הילדים הנודניקים הבלתי נסבלים האלה מבקשים לדעת מתי תגמר הנסיעה שרק החלה* ולשנייה אלו המפלצות האגוצנטריות האיומות שלה רוצות לשחק בגן השעשועים, או משהו כזה. כך. אם אתה גבר, העבודה והלימודים בוודאי מכבידים עליך, אם את אישה, אלו הילדים והמעמסה הבלתי אפשרית שהם מוסיפים לחייך, כנראה בדרך לקניות או בזמן הספונג'ה.

כל הכבוד לפרסומאים שהצליחו לראות בשתי תמונות של נשים צעירות במראה "עסקי" רק אמהות, שאין להן קיום אחר, שלא יכולה להיות ישיבת הנהלה גורלית שתעיב על יומן או סתם פקקים באיילון שמעירים מיגרנה סמויה. כל הכבוד לגברים הרווקים שהורות נראית להם כמו שהדבר האיום ביותר שיכול לקרות לאשה (לגבר זה פשוט לא קורה, הטלפונים לא מפסיקים לצלצל לו מהבוקר, שהיא תחטוף מהם כאב ראש).
ובעיקר תודה על השיתוף, כל בוקר, במיזוגניה ושנאת האדם הכללית שלכם, שמובלעת כל כך עמוק בתוככם עד שבטח אפילו לא הרגשתם באחורי הראש שמשהו מוזר בסדרת הפרסומות הזו.

_____
* וכמובן שהיא לא במושב הנהג.

פוסט אחד במקום שלושה

התחלתי להתלבט איך לכתוב פוסט על האפיפיור והקונדום (ולמה הוא וכל מה שהוא מייצג עדיין מרושעים) לפני כמעט חודש.
רציתי להצטרף לסיפורי החייזרים של נאס"א, או החיידקים הסובלים ארסן, אם אתם מאלו שמחכים להודעה המלאה ולא מתרגשים מכותרות ראשוניות.
אפילו שקלתי לכתוב מילה או שתיים בעקבות החתונה שהייתה לפני שלושה שבועות כבר (הזמן רץ...) והתמונות שאך זה הגיעו. הייתי נדהמת תדהמה מעושה מהדמיון של כל החתונות למרות השאיפות והמאוויים השונים כל כך שהניעו את השחקנים הראשיים להתחיל בהצגה המתוסרטת מראש הזו, אבל בדיוק באותו זמן חברתי העלתה תמונות של נישואיה לאב עוברה, בחצר ההורים, עם גבינות, פשטידה ופאי לימון חלומי (אבל אחותה קונדיטורית, אז זה לא נחשב) וללא רב לרפואה (או דיג'י, או שמלת כלה מיותרת, או 200 אורחים...).

אבל זה כבר הלילה השלישי שבו אנחנו רואים באופק אש אדומה בלילות ועשן שחור בימים. ואירוע אחד מלכד בתוכו מליון נושאים ורגשות שמתערבבים ומתחלפים. ולי לא מתחשק להתעכב על שכתוב חוזר ונשנה של הפוסטים האחרים.

כמובן שצר לי מאוד על משפחות ואוהבי ההרוגים שנספו בלהבות. צביטה חזקה במיוחד הרגשתי כששמעתי על הנער הכבאי המתנדב. אי אפשר להשאר אדישים אל מול נעורים הפוגשים קץ הירואי וטראגי כל כך. אנחנו בנויים להגיב לנרטיב הזה. גם המחשבה על אלו שחזרו אל קירות מפוייחים וריקים מעציבה אותי בהזדהות אנושית. יש לי נטיה ארורה להציב את עצמי בנעלי האחר תמיד, גם כשהוא מדשדש בחורבותיו המפוחמות של מה שהיה פעם ביתו-מבצרו.

אחרים כבר כתבו על ההזנחה של שירותי החירום בארץ. אולי אם לא היו מתעלמים ממנה באדיקות שכזו הפרשה הייתה כבר מאחורינו*. הנטייה שלי היא להאמין שזו הזנחה שהמערכת מושכת יותר מקדנציה אחת תוך התעלמות מאזהרות בדמות שריפות שפרצו במהלך כל הזמן הזה, כמו השריפה בגמלא ובטח לא מעט אחרות, קטנות יותר, שהופיעו רק בדוחות מזהירים בטון חמור ולא על גבי עמודי החדשות.

אני אפילו בטוחה שמישהו כבר כתב על הדיווח הראשוני שזכה להתעלמות ואילו היה נלקח ברצינות אולי לא היינו בכלל נתקלים בדיווח על משפחה רשלנית שגרמה לדליקה בחצר האחורית ששרפה כמה עצים ואולי איזה בית ליד.

אצלי בראש מתרוצצות מאז הדיווחים הראשוניים החיות חסרות האונים, בשטח הקטנטן היחיד שעוד השארנו להם מהארץ שפעם הייתה שלהם בלבד, יחד עם דובים, נמרים ועוד גדולים שלא היה להם סיכוי. בלי סיבה רציונלית, יש ליחמורים ולסיפור ההשבה הכמעט דמיוני שלהם לנופי ארצנו פינה חמה בליבי.
אפשר לזלזל ב"אקולוגים האלה", אבל אין ספק שהשינוי האקלימי שבתוכו אנחנו מתקדמים עכשיו תורם למהומה.

במקרה הדרך הזו, היער הזה, מוכרים לי מעט ועצוב לי יותר על ה"חצר האחורית" שלי, שציפיתי בכליון עיניים לפריחת החורף המרהיבה שלה, שהתלקחה בחוסר זהירות, שלא כובתה מתוך אדישות והזנחה ושנותרו לה עכשיו עשרות שנים לתקן את שנהרס בכמה ימים.

והיום בערב גם המצח של האיש היקר שלי התחיל לבעור.
רק שיעבור.

___
* אני ממש לא חושבת שמטוסי כיבוי יקרים הם התשובה, אבל אולי אם היו יותר כבאים ומשאיות כיבוי שמסוגלות לסחוב את העליות של בית אורן הם היו מגיעים בזמן. אני גם יודעת שיש תקציב וצריך לחלק אותו, אבל בניגוד לאחרים, אני חושבת שהמצב היה הרבה מתחת לתת-אופטימלי. גם במדינות קרות ופחות מועדות לפורענות משלנו (למה הוא חושב שלא היו בשנים האחרונות שריפות חורש בארץ?) יש תקני כבאים ראויים ויש להם שימוש. שירותי חירום מחזיקים ומקווים לא להשתמש בהם, אבל מחזיקים.

לתנור במקום לפח

לבננות יש נטיה להיות טובות למשך חמש דקות בערך.
אם מהרגע שבו הן מפסיקות להיות קשות ומושכות ועד לרגע אחר כך לא הספקתם לחסל את האשכול, נותרתם עם בננה או שתיים חומות, רכות ולא מגרות. הפעם הצטרפו לעזובה גם תפוז שהתגלגל אלי אחרי שעמד ללא חפץ בו בקערת פירות ותפוח שנרכש כשהתחשקו לי תפוחים. מזמן.

אני לא יודעת אם זה תסביך שואה מדור שלישי, קמצנות או סתם פולניות, אבל אני ממש שונאת לזרוק אוכל. אני אשתמש בכל שיטה כדי להמנע מהשלכת מזון עודף ומעוגמת הנפש הנלוות אל הפעולה. מה גם שממש חבל להפוך פירות טריים ומגרים לעוגה.

נעזרתי במתכון בסיסי של עוגה בחושה, השתמשתי בכל הפירות הזנוחים והוספתי טוויסט קטן.

בכל יום מאז שקיבלתי את מעבד המזון שלי מיקירי, אני לא יודעת מה עשיתי במטבח לפניו...

עוגת יום שמח לפירות עצובים
שתי תבניות אינגליש קייק

רכיבים:
2 ביצים
200 גר` סוכר חום בהיר (ככוס)
1 כפית תמצית וניל
מחית מכל הפירות העצובים (לקלף, לא להשאיר לבן על התפוז, לחתוך גס ולהשליך יחד למעבד המזון. לדעתי צריך יותר פירות, לי יצאו עוגה וחצי מהכמות שהייתה לי.)
1/2 כוס שמן קנולה* 
 1 כוס קמח מלא
1 כוס קמח לבן רגיל
1 שקית אבקת אפיה
1 כף אבקת קקאו
2 שורות שוקולד קצוץ או חופן שוקולד צ'יפס עבור כל תבנית
 
הכנה:
מחממים תנור ל- 180 מעלות. 
בקערה טורפים את הביצים עם הסוכר ומוסיפים את הוניל.
מוסיפים את מחית הפירות ואת השמן ומערבבים היטב.מוסיפים את שני סוגי הקמח ואבקת האפיה ומערבבים עד לקבלת תערובת אחידה ללא גושים.
מפרידים חצי מהתערובת לעוד קערה (כן, אנחנו מלכלכים כלים, אבל זה למטרה טובה) ומוסיפים לה כף גדושה של קקאו. מערבבים את הקקאו היטב עם התערובת.

שופכים מהתערובת הבהירה לתבנית ומעליה מהתערובת החומה. אפשר לערבל לעוגת שיש, אפשר לתת לה לשקוע וליצור תעלה חומה על רקע בהיר. מפזרים שוקולד קצוץ מעל לכל עוגה ומכניסים לתנור למשך כחצי שעה-ארבעים דקות. מוציאים כשהעוגה לא "רוקדת" כשמזיזים את הרשת של התנור.

* במתכון המקורי היה 3/4 וזה נראה לי המון. לדעתי אפשר להחליף את רוב השמן ביוגורט ולהסתפק בכמה כפות שמן בודדות, בדומה למתכון מאפינס הבננה האהוב עלי.

סרטן זה לא רק מזל

למרות שאוקטובר כבר מאחורינו, ובעידוד מקריאת הפוסטים של נעמה ושל תמר - גם אני רוצה להתייחס לחודש המודעות לסרטן השד.

אתחיל בתגובה האוטומטית שלי לעצמי לכל הקריאות הלא פחות אוטומטיות ללכת להבדק - עכשיו! מה? לא הלכתן עדיין?!
אמנם אין קוראים לבלוג הזה, כך שאני עדיין מדברת לעצמי, אבל בבלוג זה יוצר מראית עין קצת שפויה יותר.
בדיקות רפואיות מלוות אותנו לאורך כל חיינו. כל רופא וכל מרפאה רואים בנו פציינט חד-סימפטומטי, חד-איברי שיכול ללקות במחלה אחת שאותה רצוי לאבחן כמה שיותר מוקדם. אז קדימה, גשו לבדיקת הדם השגרתית, לרופא הנשים, לממוגרפיה, לקולונוסקופיה, ל... אוף.

תגובת הנגד המתבקשת משאירה אותנו מחוץ למרפאות, רחוק מהחלוקים הלבנים והמזרקים שלהם. גם זה לא הפתרון, כמובן. אמנם יש לנו עוד כמה דברים בחיים להספיק מעבר לתורים חסרי הסדר של בתי החולים וקופות החולים (ואנחנו בכלל בריאים), אבל ישנן לא מעט מחלות שאבחון מוקדם שלהם אכן עשוי לשנות את מהלכן באורח משמעותי ביותר. כמה סוגי סרטן, ובינהן סרטן השד, הם רק חלק מהמחלות האלה.

אורח חיים בריא, אם כן, כולל לא רק תזונה מאוזנת (פחות סוכר ופחות מטוגן, מה חדש?), יותר פעילות גופנית ופחות לחץ, אלא גם קצת בזבוז זמן פקידותי עם ריח של חומר מחטא. השאלה היא אילו בדיקות, מתי ולמי?

ספציפית במקרה של סרטן השד ההמלצה היא להבדק אם את אישה מעל גיל 50 או צעירה יותר ונמצאת בקבוצת סיכון. לא מצאתי המלצות רלוונטיות לגבי גברים, למרות שגם הם עלולים ללקות בסרטן הזה.

לא לחינם ההמלצה אינה כוללת כל אישה שהיא, בניגוד למה שאלו עם התיקים/צבעי חזיות/מם טיפשי של השנה הבאה, אולי חושבות. בדיקות מיותרות בקבוצות שאינן בסיכון עשוי להביא לאבחונים חיוביים שגויים ולבדיקות או טיפולים מזיקים ופוגעים שאינם נחוצים. לכן, לאור נתונים לגבי אבחון יתר של סרטן השד ונסיגה ספונטנית של גידולים בשד, הגוף האחראי בארה"ב שינה את המלצתו וצמצם את ההמלצה לאבחון סקר בנשים בסיכון נמוך - כלומר ללא סימפטומים כלשהם, ללא היסטוריה משפחתית וללא מוטציות בגנים הידועים כמגבירים את הסיכון לסרטן השד.

כמו בהרבה תחומים אחרים, מוטב להיות קשובה לגוף ומודעת ככל הניתן לתכונותיו, צרכיו והליקויים שעשויים להתגלות בו. אישה שמכירה את שדיה עשויה לזהות שינויים, גושים או אבנורמליות אחרת ולגשת לאבחונם מוקדם יותר. אז לכו להכיר את הגוף שלכן. צאו, תהנו מהגוף; באוכל טוב, בפעילות גופנית, בהמון סקס (גם בריא בפני עצמו וגם מוריד לחץ!) ובכל דרך שהוא מסוגל לענג אתכן (אם כי עישון לא יתרום לבריאותו...).

עדכון -
גיל גרינגרוז פרסם רשומה נפלאה על קשיי ההבנה האנושיים בסטטיסטיקה רפואית ואפילו משתמש בדוגמא הנקודתית של סרטן השד ואבחונו. מומלץ מאוד.

אוסטין, ווי הב אה פרובלם

אני מאזינה מידי פעם לפודקאסט של האתאיסטים של אוסטין, טקסס. בהבזק מחשבה ראשון נראה שלהיות אתאיסט בטקסס זה כמו להיות צייד גורי כלבי ים בכנס של גרינפיס, אבל לפעמים הם פולטים בנימה בוטחת על גבול הלגלוג אמירות כמו "אתה לא יכול לחוקק כדי להגן על רגשות של אנשים" ושאר אמירות הנוגעות להפרדה בין דת למדינה שאפילו בארץ הנוצרית הפונדמנטליסטית שהם מוקפים בה נראות מובנות מאליהם וצריבה של ייאוש מלא קנאה עולה במעלה גרוני.

שיח חרשים

מישהי: "רזית, לא?"
אני: "לא. אני נשקלת כמעט כל יום וגם הבגדים לא נהיו רחבים יותר."
מישהי: "זה מההתרגשות לקראת החתונה או מההתרוצצות של ההכנות?"
אני (מה?!): "לא רזיתי."
מישהי: "אז התחטבת!"